"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר" (שמות ב,יא-טו). '"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" כי בן מות הוא. רבי יהודה אומר: כי אין איש שיקנה להקדוש ברוך הוא ויהרגנו. רבי נחמיה אומר: ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם ויהרגנו. ורבנן אמרי: ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות, כיון שראה משה כך נמלך במלאכים ואמר להם: חיב זה הריגה? אמרו לו: הן. הדא הוא דכתיב: "וירא כי אין איש", שילמד עליו זכות. "ויך את המצרי" במה הרגו? רבי אביתר אמר: הכהו באגרוף. ויש אומרים: מגרפה של טיט נטל והוציא את מוחו. רבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו, שנאמר (שמות ב יד) "הלהרגני אתה אומר"' (שמו"ר א,כט). בויק"ר מובא: '"ויך את המצרי". ר' יצחק אמר: באגרוף הרגו, כד"א (ישעיה, נח): "ולהכות באגרוף רשע". ר' לוי אמר: במסטירין של ישראל הרגו, כד"א (הושע ב): "והיה מספר בני ישראל כחול הים"' (ויק"ר לב,ד). הרי שלמדו שהכה באגרוף או בשם ה' ע"י רמז בפס'. אלא שההוכחה על ההריגה בשם ה' שונה, שלשמו"ר זה מדברי האיש ישראל למחרת (שמרמז על הריגה באמירה), ולויק"ר זה מכך שטמנו בחול כרמז שהכאתו קשורה לרמז בחול שזהו רמז לסתרי בנ”י, שזהו שם ה'. אמנם למגריפה של טיט אין מקור, אלא שזה נלמד מסברא, שהכהו בדבר שיכול להרוג ונמצא במקום; אמנם אפשר שלמד כעין הויק"ר שההוכחה זה מכך שטמנו בחול, כרמז שהרגו בדבר בו עבדו בחול וטיט; שלמדו ג"ש: “ויך את המצרי ויטמנהו בחול" שההכאה וההטמנה קשורין זה בזה, ולכן זהו רמז להכאה במגרפה או בשם ה'. נראה שדעת ר"נ ורבנן קרובים, שאמנם למדו אחרת אל מי הכוונה שפנה לראות, אולם נראה ששניהם למדו שמשה הרגו בשם ה', לכן ר"נ אומר שהביט לראות האם יש מי שיכהו בשם ה' (שזהו: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי", שהביט שאין איש שיכול להכות כמותו, שזהו בשם ה'. אולי גם למד ש"איש" זה לשון חשיבות ['"כלם אנשים" - כל אנשים שבמקרא ל' חשיבות' (רש"י; במדבר יג,ג [ואנשים ואיש זה אותו דבר, וכן נאמר עליהם קודם "איש" (יג,ב), וכן בבמדבר רבה טז,ה מובא פס' שנאמר בו “איש” להוכחה שמדובר על אדם צדיק])], וזהו שראה שאין שם איש חשוב בצדקות שיכול להרגו – שזהו שלא היה שם אדם שהיה ראוי להורגו בשם ה'), ולרבנן זהו שהתייעץ עם המלאכים (ראה במהרז"ו ובעץ יוסף כיצד למדו רבנן שהכוונה למלאכים), ולכאורה מה יש להתייעץ איתם, הרי הוא חייב מיתה אז שיהרגו ע”פ דין? אולי זהו רמז בגמ': ''א"ר חנינא: עובד כוכבים שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר (שמות ב, יב): "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי” וגו'. וא"ר חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר (משלי כ, כה) "מוקש אדם ילע קודש"' (סנהדרין נח,ב). שהגוי המצרי היה חייב מיתה על שהכה, וזה מתגלה כפגיעה בשכינה, לכן ראוי שיהרג בשם ה' כגילוי עונש מהשכינה. ממילא לכן התייעץ עם המלאכים, כיון שאין זה הכאה פיזית, שאז יכול להכותו ע"פ דין, אלא משתמש בשם ה', ולכן צריך לברר שראוי להרגו כך, בגילוי שם השכינה; לכן צריך לברר שאין לו כלל זכות וראוי להרגו כך, שזהו שראה שלא יצא ממנו צדיק (שאין לו כלל זכות), ואף התייעץ עם המלאכים שאמרו לו שראוי להרגו כך, ואז הרגו בשם ה'. (לפי זה גם רמז שהכה ע"י שם ה', מכך שנאמר קודם שפנה להתייעץ עם המלאכים). משה הרג את המצרי, ובן המצרי הוא זה ש'ברך' את ה' (ויק"ר לב,ד): “ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל" וגו' (ויקרא כד,י-יא). ותחילתו: '"ויצא בן אשה ישראלית" - (ת"כ) מהיכן יצא? רבי לוי אומר: מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא, לגלג ואמר: "ביום השבת יערכנו", דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים?! בתמיה. ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב): "איש על דגלו באותות לבית אבותם" כתיב; נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. "בן איש מצרי" - הוא המצרי שהרגו משה' וכו' (רש"י). נראה שזה קשור לגילוי של אביו המצרי, שלכן התורה מדגישה "והוא בן איש מצרי", שנעשה בו גילוי כעין מה שהיה אצל אביו, שהיה בו רוע מאביו, וכן בשל שידע מה שנעשה אצל אביו לכן התנהג כמו שהתנהג: '"וינצו במחנה" – אמר לו חבירו: אביך המצרי משה הרגו. אמר לו: במה? אמר לו: בשם המפורש, כדפרשינן, מיד "ויקוב את השם ויקלל"' (דעת זקנים). לכן לדעת ר"ל: 'יצא מעולמו. פי' רבי' בחיי: דדרש מדסמיך ליה: "חק עולם ויצא בן" כו'. לומר שיצא מעולמו שהיא שכינת עזו של הקב"ה המתעלם ומתכסה בלבושי העולמות שברא' (חידושי הרד"ל). שזהו דרכם של המצרים הרשעים להתעלם ממעלת ה' ואף לבזותו: '"והוא בן איש מצרי" – הוא גרם לו שברך את השם, שדרכן של מצריים לבזות את השם, כמו שאמר פרעה: "לא ידעתי את ה׳"' (דעת זקנים). ויש שפירשו שהכוונה לעוה"ב: 'מעולמו. שחירף וגידף ויצא לו מעולם הבא' (מתנות כהונה). 'וי"ל שנטרד ג"כ מהעוה"ב, כמ"ש במגדף: "הכרת תכרת", ואחז"ל: הכרת בעוה"ז ותכרת בעוה"ב. והא דאשמועינן הכא שנטרד מעולמו הוא לפי שמת בלא תשובה' (עץ יוסף). שגם זה קשור לאביו, שמשה הביט שאין לו שום זכות והרגו, הרי שאין לו חלק בעוה"ז (שמת) וגם לא בעוה"ב (שהרי אין לו שום זכות אלא רק רשעה). לר"ב הוא לגלג על לחם הפנים שנאכל בשבת, וזה קשור לדימוי של מלך, שזהו כמו שהמצרי הומת כשמשה יצא לראות את שעבוד בנ"י: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", ומובא בחז"ל: ''דבר אחר: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם", ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח' (שמו"ר א,כח). הרי שיש גילוי של מלכות ושל יום שבת בהקשר ליום שהרג את אביו (שאז פעל אצל פרעה לתת להם את השבת כיום מנוחה), לכן לגלג על גילוי שמתגלה כעין דומה לזה, שזהו בלחם הפנים, וברך את ה' כמו שמשה הרג את אביו בשם ה'. במתניתא למדו שיצא מהדין על נחלתו, שלא קיבל בשל שאביו אינו יהודי, שזהו ממש קשור לאביו; ואף רמז שמשה הרגו על שבא על הישראלית (וכן הרגו משה על שהיה מכה את האיש ישראל בעקבות שהמצרי בא על הישראלית), שזהו שאמו מדן ולא אביו; והרגו בשם ה', ולכן בזה גילה האיש שנאתו לשם ה'. לאחר הריגת המקלל נאמרה פרשת שמיטה (ויובל) [במדבר כה], אולי זה כרמז שבשמיטה מראים שהכל של ה', והנה על לקיחת כלי הכסף והזהב של המצרים יש שאלה כיצד בקשו להשאיל ולא החזירו שזהו כגניבה (ראה באריכות ב'הגלות ובגאולה', '"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – שאילת כלי המצרים ולקיחתם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). הראב"ע עונה על כך: 'ויש מתאוננים אומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה גדולה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נותן עושר לכל מי שירצה, ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, שהכל שלו הוא' (ראב"ע; שמות ג,כב), שזהו כמו שמתגלה בשמיטה שמוכח שהכל של ה', והוא נותן ומעביר למי שרוצה (שלכן נותן למי שרוצה לבא ולקחת בשמיטה ממה שגדל בשדה של אחר); אולי לזה נאמר: "ושאלה אשה משכינתה ומגרת ביתה כלי כסף" וגו' (שמות ג,כב), ופירש הראב"ע (שם): '"ומגרת ביתה" – כי אחוזה היתה להם', שזהו כרמז לאחוזה, כרמז לא"י שהיא אחוזתנו (כמו שנאמר ביובל: “ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ" [ויקרא כה,כד]). שנראה שיש קשר בין המקלל ושמיטה, שהמקלל קשור לאיש המצרי, שהוא קילל כשסיפרו לו שאביו מת ע"י שם ה', שזהו כעין גילוי שבמות המצרי נאמר אח"כ שלמחרת היו שנים שרבו (כמו שרבו בן האיש המצרי ובני דן) … והם סיפרו – הלשינו לפרעה על כך שמשה הרג את המצרי: '"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה", שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו' (שמו"ר א,לא). ומשה הבין שהם ראוים בשל הלשוה"ר לגלות: '"וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה? לכך אמר: "אכן נודע הדבר", עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים' (שם,ל). לכן השמיטה שזהו בנ"י בנחלתם בארץ (ולא בגלות) זה קשור לאי לשוה"ר (שהרי היו בגלות בשל לשוה”ר), היפך ממה שהתגלה בהריגת המצרי ובמקלל שסיפרו לו על שמשה הרג את אביו בשם ה'. אולם גם נרמז בהקשרם, שבנ"י היו ראויים לגאולה ע"י שלא דיברו לשוה"ר, שזה התגלה בכך שלא סיפרו על מה שנצטוו לקחת את כלי הכסף והזהב של המצרים: 'רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים … ולא אמרו לשון הרע, שנאמר: "דבר נא באזני העם", אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלן כל י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו' (ויק"ר לב,ה). כך שמצוות לקיחת כלי הכסף וכלי הזהב ממצרים הוכיח שבנ"י לא מדברים לשוה"ר, שזהו תיקון למה שהיה עם האיש המצרי ולמחרת שדיברו לשוה"ר על משה, ולכן עכשיו היו ראויים לגאולה, שסופה היא בנחלת א"י, שזה מתגלה בשמיטה, לכן סמוכה שמיטה למקלל שהוא בן האיש המצרי (שבו מתגלה התוצאה של הנעשה שם, שלכן קילל, וכך הכלי כסף זה ככפרה לתוצאה שנעשה מהמעשה ההוא, שזהו שהלשינו על משה; והכפרה בתיקון הלשוה”ר הביאה לתוצאה של שחרור ממצרים שתוצאתו שנחלו את א”י). בנוסף, נגאלו כיון שלא היו פרוצים בזנות, שזה מתגלה מהמקרה של האיש המצרי: 'ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה, תדע לך שהיה כן, אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנא' (ויקרא כד): "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן"' וכו' (שם), לכן בסמוך למקלל שהוא בנה, שזהו תוצאת זנותה עם האיש המצרי, שזה גרם לבנה להיות המקלל, מובאת מצוות השמיטה שזהו נחלת א"י, שזהו תוצאה של אי זנותם של כל שאר נשות ישראל, שלכן היו ראויים ליגאל וללכת לא”י.