"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א,א). 'א"ר סימון: ה' פעמים כתיב כאן "אורה" כנגד חמשה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" - כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "וַיְהִי אוֹר" - כנגד ספר "ואלה שמות" שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" - כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" - כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם" - כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות. מתיבין חברייא לרבי סימון: והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות? אמר להן: אף הוא שנה בו דבר' (ב”ר ג,ה). 'חמשה חומשי תורה: ספר בראשית, וחומש שני, וספר כהנים, וחומש הפקודים ומשנה תורה' (הלכות גדולות, עו). 'ספר אחד בענין הגלות והגאולה' (רמב"ן; שמות מ,לד). 'זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בב״ר פ״ג: ויהי אור נגד ס׳ שמות כו'. וכן בהרבה מקומות. והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה. זולת רבינו בה״ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני דקחשיב חמשה חומשי תורה: ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה. ושותא דמרן זצ״ל ניתן ללמדנו בינה. שלא בחנם שינה השם בזה הספר. והיה לרבינו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו'. או חומש שמות. או על הענין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה. כמו שקורא ספר במדבר. ספר הפקודים וכמש״כ במקומו הטעם. אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר. היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל: בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. פי' תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת חלק ה׳ עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלקי עולם וכמו שביארנו בגוף הספר י״ב נ״א עה״פ יצאו ב״י על צבאותם. וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו ית׳ כמש״כ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' … נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה' (העמק דבר; פתיחה לספר שמות). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'הגלות והגאולה', 'חומש שני וספר הגאולים'. דברי העמק דבר מסבירים היטב מה התכוון בה"ג (שהיה מן הגאונים; וכמו שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א היה מתבטא עליהם 'שכל דבריהם דברי קבלה' [וכך גם מובא בראשונים]). והנה יש לשים לב לדברי בה"ג שלא אומר על כל הספרים באותה לשון, אלא בחלק אומר 'ספר' ובחלק 'חומש', ובדברים לא אומר בכלל; מה בא לומר בזה? בפשטות אפשר שאמר כך כדי שיהיה לשון הבדלה בין הספרים, אולם זה דחוק. אולי קרא לבראשית 'ספר' כרמז לסיפורים, שבו מסופר על בריאת העולם והאבות ואין ממנו הלכות (שגם מה שנאמר בו הלכות כגיד הנשה וכדו', חיובו הוא מסיני ולא ממה שנאמר בבראשית לאבות, שלכן המצוה הראשונה היא "החודש הזה" [ראה רש"י בראשית א,א; ודברי מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א ב'תורת המקרא' “בראשית” אות א]; לעומתו בבמדבר יש בו סיפורים אבל יש בו גם הלכות ולכן קרא לו 'חומש'). ולספר ויקרא קרא 'ספר' כעין שהוא ספר מובדל לעצמו, שיש בו דבר מיוחד, ולכן לא קראו 'חומש' שמרמז על כלל התורה שהיא חמשה חומשים, שזהו שהוא ספרם של כהנים שכעין מופנה לכהנים בעיקר ולא לכלל ישראל. את ספר דברים לא הגדיר כספר או חומש אלא רק 'משנה תורה' כעין רמז שהוא כולל את כל התורה כולה; וכן זהו ספרו של משה ולכן יש בו מיוחדות, ולכן כעין כביכול אינו כחומש רגיל. אולי אפשר עוד, שסתם כך התורה מחולקת לספרים ולכן קרא בשם 'ספר', וישנם חמשה ספרים – ולכן הדגיש זאת כשיש ספר שיש מקום לחשוב שהוא מחולק ליותר מספר אחד, שאז הדגיש שזהו 'חומש' שהוא ספר אחד מחמשה, שאין לחלקו. לכן כך אמר על ספר שמות שיש בו שני עניינים – חלק אחד זהו הגלות והגאולה וחלק שני זהו מתן תורה והמשכן; לכן כדי שלא תחשוב שזהו כעין מתחלק לשנים, לכן הדגיש שהוא אחד מחמשה, שיש רק חמשה ספרים והוא אחד מהם ואין לפצלו. גם בבמדבר יש דעה שהוא שלושה ספרים, ולכן בא להדגיש כדעה שהוא נחשב כספר אחד, ולכן קראו חומש מלשון שיש דווקא חמשה ספרים. שזהו שיש מחלוקת בחז”ל: 'ת"ר: (במדבר י, לה) "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה”, פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה. ר' אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן: (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה" אלו שבעה ספרי תורה? כמאן? כר'' וכו' (שבת קטו,ב-קטז,א). ואת ספר דברים קרא משנה תורה כרמז שהוא חל על כל השאר. אולי אפשר לומר שכמו שרמז שספר שמות הוא המשכו של ספר בראשית, כך גם בא לרמז שיש קשר בין ספר ויקרא לספר במדבר, ואמנם אין זה המשכו כמו שני החומשים הראשונים, ולכן לא קרא לספר במדבר רביעי כהמשך לויקרא, אולם רמז על קשר ביניהם ע"י שאמר כמו בלשון של הראשונים שבראשון (בראשית) אמר 'ספר' ובשני (שמות) אמר 'חומש' שבזה רמז על מספרים (שהם חמשה חומשים) כרמז להמשכיות כמספרים שממשיכים זה אחר זה (ואף אמר במפורש 'חומש שני'). שכך רמז שויקרא קשור בעומקו לבמדבר, ואיך הוא קשור? ויקרא הוא ספרם של כהנים, שזהו מעלתם של הכהנים כקדושי ה', גם ספר במדבר שמדבר על בנ"י מרמז על מעלתם של ישראל, ולכן נקרא 'חומש הפקודים', שה' פוקד את ישראל בשל מעלתם ('"אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם". בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים, שתי פעמים בפרט ושתי פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט, להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה, כאדם שיש לו סגלה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מנין ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושין רצוני ומתנחם בהם' [במדבר רבה ב,יט]), ומעלתם של ישראל זהו שאנו מגלי שם ה' בעולם כעין כהנים, שזהו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו). לכן זה קשור עם ספר ויקרא – ספרם של כהנים, שכלל ישראל בעולם הם כמו הכהנים בבנ"י. לפי זה יוצא כעין חלוקה עמוקה של שלושה – בראשית ושמות, ויקרא ובמדבר, ודברים. אולי זה בא לרמז על שלושת יסודות הקדושה, שזהו תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל. בראשית ושמות רומז לא"י, שבראשית בא בשביל נחלת א"י: ' … ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו): "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם"' וכו' (בראשית א,א); וכן הגאולה ממצרים היתה כדי שנקבל תורה ונבוא לא"י לקיימה, שכאן מקום קיום התורה באמת (ספרי, “עקב” מג). לכן הם מדגישים את גילוי א"י. ויקרא ובמדבר מרמזים כנגד עם ישראל, בויקרא מרמז על עבודת ה' שלנו ששיאה במשכן (וכן על השכינה שמתגלה במשכן, שה' שוכן בתוכנו, שזהו גילוי של מעלתנו), ובמדבר מספר על בנ"י במדבר; כך שמראה על מעלת בנ"י. וספר דברים זהו משנה תורה, שהוא חזרה על כל התורה ולכן רומז על תורת ישראל. שכך זהו גילוי בס"ת לקדושה המשולשת (שווה הצלעות, כמו שהיה מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מתבטא) של תורה בנ”י וא”י. או שחילק כעין לשלוש כיון שהתורה נתנה שלוש פעמים: 'דתניא, ר' ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד. ור' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב' (חגיגיה ו,א-ב). 'כללות נאמרו בסיני – הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד … ופרטות באהל מועד – משהוקם המשכן ודיבר עמו מעל הפרוכת שם פירש לו הכתוב, כדכתיב: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר", ובספר תורת כהנים דהיינו ויקרא נתפרשו כל הלכות קרבן וכן דברים הרבה. ונשנו – פעם שנית, וכל מה שנאמר כאן נאמר כאן ואע"פ שלא נכתב. ונשתלשו בערבות מואב – מפי משה לישראל, שנאמר "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה" וגו' (דברים א)' (רש"י). יוצא שיש שלוש פעמים גילוי תורה (בין לר"י ובין לר"ע, כל אחד כשיטתו), כשעד הקמת המשכן שה' דיבר עם משה משם, שזהו בתחילת ספר ויקרא, היה חלק אחד, וזהו כנגד בראשית ושמות. וחלק שני זהו באה"מ עד ספר דברים שמשה חזר על כל התורה בערבות מואב, ולכן זהו כנגד ויקרא ובמדבר; ומשנה תורה הוא שנאמר בפעם השלישית בערבות מואב, שזהו ספר דברים. (אולי גם התורה נתנה לנו מכח האבות הקדושים שה' בחר בם [ז”א שהביאם לעולם, שכל בחירה של ה' זה יצירה ולא בחירה מהקיים, כמו שהיה מדגיש מרן הגר”ח דרוקמן זצוק”ל זיע”א], ולכן מתגלה כנגדם בתורה: בראשית ושמות מרמז כנגד אברהם, שמסופר עליו בבראשית, ובשמות זהו הגלות והגאולה שנאמר לו בברית בין הבתרים. ויקרא ובמדבר כנגד יצחק, שהוא הועלה כקרבן בעקידה ולכן כנגד ספר ויקרא, וספר במדבר זה ארבעים שנות ישראל במדבר כעונש על חטא המרגלים, עד שיהיו ראויים להיכנס לארץ בדור הבא [ותיקון לחטא המרגלים שהיה ארבעים יום – שנענשו על כל יום שנה], ולכן זהו כעין יצחק שהיה מחובר במיוחד לארץ [ב"ר סד,ג]. ספר דברים הוא כנגד כל התורה, שזהו כנגד יעקב: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” [דברים לג,ד]). אולי גם החלוקה בזוגות מרמזת על גילוי של חמשה חומשים ובגילוי זוגות (ובדברים נרמז שהוא משנה תורה – חזרה פעם שניה, כרמז שגם בו גילוי שנים), כרמז ללוחות ועשרת הדברות שבהם גנוזה כל התורה (יר' שקלים ו,א), ומופיע בשני לוחות – חמש בכל לוח. (או כרמז שלוש כפול [שזהו שש], כרמז לתושב"ע שהיא ששה סדרים, והיא קשורה לתורה).