בס"ד

חֶטְאוֹ הַיָּחִיד שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ: הָעֵדוּת הַנִּצְחִית

בֵּיאוּר פָּרָשַׁת מֵי מְרִיבָה וּמַעֲלַת "אֲדוֹן הַנְּבִיאִים"

במדרש ילקוט שמעוני (במדבר, רמז תשס"ד) מובא יסוד עצום להבנת כבודו של משה רבנו. חז"ל המשילו זאת לשתי נשים שנענשו בבית הדין: אחת כי "קילקלה" (עבירה חמורה) ואחת כי אכלה "פגי שביעית" (עבירה קלה). ביקשה זו שאכלה פגים: "הודיעו לרבים על מה אני לוקה, שלא יאמרו הבריות שגם אני קילקלתי".

כך משה רבנו, ביקש מהקדוש ברוך הוא: "כתוב בתורה על מה נענשתי". הוא לא רצה שדורי דורות יחשבו שחטא בחטאי דור המדבר – כגון חטא העגל או המרגלים. לכן הקפידה התורה לציין שוב ושוב שכל מניעת כניסתו לארץ נבעה אך ורק מעניין המים.

א. תיקון ה"אָז": מחילת חטאי העבר

כדי להוכיח שמשה הגיע ל"מי מריבה" כשהוא נקי מכל רבב קודם, מביא הילקוט שמעוני (שמות, רמז רנ"ג) את עניין התיקון של משה במילה "אָז":

התלונה: בתחילת שליחותו, מתוך כאב על סבל ישראל, אמר משה: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה" (שמות ה', כ"ג).

התיקון: לאחר קריעת ים סוף, תיקן משה את הדיבור הזה בשירה: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ט"ו, א').

אמר משה לפני ה': "יודע אני שחטאתי לפניך ב'אָז', וב'אָז' אני מקלסך". הקדוש ברוך הוא קיבל את תשובתו, ובזכות השירה נמחק לו עוון התלונה המוקדמת. מכאן שמשה עמד בשיא צדקותו.

ב. הסיבה המדויקת: חטא מי מריבה

הסיבה היחידה שנותרה כעילה לעונש היא חוסר הדיוק בנס המים בקדש. ה' ציווה לדבר אל הסלע, ומשה, מתוך כעס על מריבת העם, הכה בסלע פעמיים ואמר: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים".

החטא הוגדר בשלושה ביטויים:

"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" – אי-אמון בכך שהסלע יוציא מים בדיבור בלבד.

"לְהַקְדִּישֵׁנִי" – החמצת קידוש ה' הגדול שהיה נוצר לו הסלע היה "שומע" לדיבור.

"מְרִיתֶם פִּי" – שינוי מהוראת ה' המקורית.

ג. העונש: גזירת אי-הכניסה לארץ

העונש לא היה דחייה אישית של משה, אלא קביעה שהנהגתו – השייכת לדור המדבר ולכוח המטה – אינה מתאימה לדור הנכנס לארץ, הזקוק להנהגה של דיבור ותורה.

"לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב).

ד. עדות הפסוקים (ריכוז העדות התורנית)

כדי שלא יהיה ספק, התורה חוזרת על כך ארבע פעמים במדויק:

בעת הגזירה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי... לָכֵן לֹא תָבִיאוּ..." (במדבר כ', י"ב).

בציווי על המיתה: "וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ... כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן" (במדבר כ"ז, י"ג-י"ד).

בתחינת משה: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם [בגלל מעשיכם במי מריבה]" (דברים ג', כ"ו).

בפרידה האחרונה: "וּמֻת בָּהָר... עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי... בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ" (דברים ל"ב, נ'-נ"א).