בס''ד         פרשת נשא: האם בעל חנות פלאפל נאמן להגיד שהעסק שלו כשר

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (ה, יב – יג), על הסוטה, שלאחר שנחשדה ובעלה התרה בה פעם אחת ובכל זאת שבה ונסתרה, היא מועלית לבית המקדש ושותה מי המרים המאררים: ''דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל. וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה''

למרות שהתורה כותבת בפסוק "ועד אין בה", דהיינו שלא ראה ממש את מעשה ביאה, בכל זאת למדו חז''ל בגמרא במסכת יבמות (ב ע''א) שהכוונה דווקא לשני עדים, שכן בפרשת שופטים (יט, טו) כתוב לא יקום 'עד אחד באיש', משמע שבכל מקום שנאמר רק עד בלבד, הכוונה לשני עדים. עם זאת, ישנה השלכה במקרה בו עד אחד ראה את מעשה הביאה, שכן על אף שלא ניתן להענישה שכן לצורך כך צריך שני עדים, בכל זאת אם עד אחד ראה היא לא שותה ממי המרים המאררים. ובלשון הגמרא:

''תנן נמי: עד אחד אומר אני ראיתי שנטמאת, לא הייתה שותה. מדאורייתא, מנלן דמהימן עד אחד? דתנו רבנן: ועד אין בה, בשנים הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו באחד? תלמוד לומר: לא יקום עד אחד באיש. ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש, איני יודע שהוא אחד?... זה בנה אב: כל מקום שנאמר עד, הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.''

בעקבות התורה הכותבת על דיני עדים בסוטה, מהם למדים הלכות רבות בדיני עדות (כמו עדות ברשות הרבים ורשות היחיד), נעסוק השבוע בדין עד אחד נאמן באיסורים. ראשית נעסוק בשאלה, מהיכן למדים שעד אחד נאמן באיסורים, ובאלה איסורים הוא נאמן. לאחר מכן נעסוק בשאלה, האם עד אחד נאמן גם כאשר הוא מרוויח כסף מעדותו, וכמו בעל חנות המעיד על מוצריו.

מקור הדין

הגמרא במסכת יבמות (ב ע''א) כותבת, שעל אף שבדרך כלל בדיני עדות צריך שני עדים, ואף אסור לעד אחד להעיד על מעשה עבירה שראה, שכן אין בעדותו תועלת, בכל זאת, בדיני איסורים, דהיינו דיני איסור והיתר, עד אחד נאמן להעיד. משום כך לדוגמא, אשה יכולה להעיד על נדתה, וכן אדם יכול להעיד שבשר מסוים כשר או פסול, שכן עד אחד נאמן. מהיכן למדים דין זה?

א. רש''י (יבמות פח ע''א, ד''ה ואמר) נראה שנקט שדין זה מבוסס על מעין סברא, שכן אם התורה לא תאמין לעד אחד באיסורים, לא יהיה ניתן לנהל חיים תקינים, אדם לא יאכל אצל חברו ובעל אצל אשתו. אמנם, במקום אחר (חולין י ע''א ד''ה עד) הסמיך דין זה על הפסוקים הדנים באדם השוחט בהמה, ממנה הכהנים אוכלים, למרות שלא מצויין שיש להם עדים על כשרות השחיטה.

ב. התוספות (גיטין ב ע''ב ד''ה) חלקו וכתבו, שמקור הדין הוא הפסוק בפרשת מצורע (טו, כח) 'וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר'', ממנו לומדת הגמרא במסכת כתובות (עב ע''א), שכאשר אשה סופרת לנדתה, היא לא צריכה עדים על ספירתה, אלא 'וספרה לה', לעצמה. וכיוון שדיני נדה הם דיני איסורים ובהם עד אחד (= האשה) נאמן, הוא הדין לשאר דיני איסורים.

אתחזק איסורא

אמנם, כאשר מוסכם שעד אחד נאמן באיסורים, זה במקרה בו לא התחזק האיסור, כגון שישנה חתיכת בשר, שיש ספק האם היא כשרה או לא, במקרה זה עד אחד יכול לפשוט את הספק, האם החתיכה כשרה או לא. נחלקו הראשונים, מה יהיה הדין כאשר יש דבר שנקודת ההנחה הבסיסית היא שהמאכל הוא אסור, לדוגמא פירות שיש ספק אם הופרשו מהם תרומות ומעשרות, כשנקודת ההתחלה של הפירות הייתה שהם אסורים באכילה כדין טבל, והעד כעת רוצה להעיד שהופרשו מהם:

א. הרא''ש (ה, ח) והרמב''ן (גיטין ב ע''א) סברו, שעד אחד אינו נאמן במקרה בו אתחזק איסורא או היתרא, אלא אם כן הדבר 'בידו', דהיינו שיש באפשרותו לשנות את המציאות ההלכתית, וכן פסק הרמ''א (יו''ד קכז, א). לדוגמא, במקרה של פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, אם המעיד שהפירות מעושרים הוא בעל הפירות, ניתן לסמוך על דבריו, שכן בידו לתקן את הפירות.

ראייה הביא מהגמרא במסכת גיטין (נד ע''ב) הכותבת, שבמקרה בו שני אנשים מתעסקים באוכלים הדורשים טהרה, ואחד אומר לשני שהם נטמאו, הרי הוא נאמן על כך, שכן עד אחד נאמן באיסורים. אך אם אמר לאחר זמן, שאותם האוכלים הדורשים טהרה למעשה נטמאו בעת העיסוק בהם, הוא אינו נאמן, ולהבנתו הסיבה לכך שכבר הפירות הוחזקו בהיתר, ואין בידו לאוסרם. ובלשונו:

''כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר, עד אחד נאמן לומר שהוא מותר, כדמוכח בפרק האשה רבה (פח ע''א) גבי חתיכה ספק חלב ספק שומן, דנאמן לומר שהוא שומן, וכל שכן אם הוא אומר חלב הוא שנאמן, כיוון דלא איתחזק לא איסור ולא היתר. היכא דאיתחזק היתרא ואמר עד אחד איסור הוא, אינו נאמן, כדמוכח בפרק הניזקין (נד ע''ב) טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אינו נאמן משום דאיתחזק היתרא.''

ב. הרשב''א (קידושין סה ע''ב הלכך) חלק וסבר, שעד אחד נאמן גם נגד חזקת איסור. לטענתו, הסיבה שעד אחד אינו נאמן להגיד לאחר זמן שהטהרות נטמאו היא, שאותו אדם הוא פועל של בעל הטהרות, ומסתמא אם הטהרות היו נטמאות, היה צריך לציין זאת ברגע העיסוק בהם. העובדה שרק לאחר זמן מה הוא הגיע וטען שהטהרות נטמאו, פוגעת בנאמנותו. מה עוד, שכאשר פועל עוסק בטהרות, חזקה שהוא נזהר בשעת העיסוק בהן לטמא אותם, ואם כן כאשר אומר שהם נטמאו, דבר זה נוגד את חזקתו.

אנשים שאינם נאמנים

למרות שכאמור עד אחד נאמן באיסורים, נאמנות זו לא נאמרה בכל עניין:

א. המשנה במסכת דמאי (ב, ב) כותבת בשם חכמים, שבמקרה בו אדם אוכל אצל אנשים שלא מעשרים את פירותיהם, הוא אינו יכול להיחשב כנאמן ושהפירות שנמצאים בידו מעושרים, שהרי על מאכליו שלו עצמו הוא חשוד, ואם כן מדוע שיהיה נאמן להעיד לאחרים שמאכליו כשרים? אמנם, הרב משה פיינשטיין (אג''מ יו''ד א, נד) סייג את הדברים וכתב, שבמקרה בו ברור לאדם שאותו אדם שאינו אוכל כשר, לא יכשיל אותו, וכן ברור שהוא מודע לשאלה האם אותו מוצר אכן כשר (לדוגמא שקנה אותו סגור בחנות, ומודע לכך שהכלים צריכים להיות כשרים וכו'), אין מניעה לסמוך גם על אדם שאינו אוכל כשר. מחמת סברא זו, הקל להורים שילדיהם חזרו בשאלה, לאכול על שולחן בניהם, אם וודאי להם שהבן לא יכשילם. מאותה סיבה, במקרים רבים בצבא ניתן לסמוך על חילוני המעיד שאוכל שקיבל כתרומה, הגיע ממקור כשר, שכן ברור שלא יכשיל את שאר החיילים. ובלשונו:

''וחדשתי שיש מקום להקל להרבה אנשים, באם האב יודע וקים ליה בגוה דבתו וכלתו שלא יכשילוהו באיסור, משום דמכיר טבעה בידיעה ברורה על ידי שניסה אותה הרבה פעמים וראה שאינה מכשילתו... יכול לסמוך עליה ולאכול מה שמבשלת בעדו מבשר, וכל דבר כשאמרה לו שהוא מבשר כשר, ובכלים שהזמינה עבורו. משום שלא נכנס זה בגדר נאמנות, אלא בידיעה עצמית שהוא כראיה ממש, כיוון שיודע בברור שאינה משקרת לו.''

ב. לכאורה, במקרה בו אדם מרוויח כסף מעדותו, הוא לא יהיה נאמן להעיד על כך, שכן הוא נוגע בדבר. אולם, מהגמרא במסכת חולין (מד ע''ב) עולה, שאדם יכול לבדוק מום בבהמתו, ולקבוע האם היא טריפה או לא, וכן פסק הרמב''ם (שחיטה י, יד). עם זאת, חריגה יש בגמרא במסכת בכורות (לה ע''א), הכותבת שכהנים אינם נאמנים לומר שמום נפל בבכור, ולכן ניתן לשחוט אותו, שכן בגלל הטיפול הארוך והיקר בבכור עד שייפול בו מום, יש חשד שמא יבואו ויעשו בו מום בעצמם, וזה דבר האסור.

גזירת ימ''ח מח''ג

הגמרא במסכת עבודה זרה (לט ע''ב) כותבת, שחכמים גזרו שבסוריא, ניתן לקנות ימ''ח מח''ג (דהיינו יין, מורייס, חלב, מלח סלקונדרית, חילתית וגבינה), רק מהמוחזקים בכשרות. רש''י (ד''ה אין), הריטב''א (שם) ורוב הראשונים הבינו, שמדובר בגזירה מקומית על מוצרים ספציפים, אותם היו חשודים לקנות מהגויים ולמכור, ולכן ראו חכמים לגזרו עליהם, וכן פסק גם השולחן ערוך (יו''ד קיט, א).

הרמב''ם (מאכלות אסורות יא, כה) לעומת זאת הבין (וייתכן שכך פסק גם הרמ''א (יו''ד שם)), שמדובר בגזירה כללית, שאין לקנות מוצרים אלו, אלא רק מאדם המוחזק בכשרות, דהיינו שידוע שהוא מקפיד בענייני כשרות, ולא ניתן לסמוך על החזקה הסתמית שבדרך כלל 'עד אחד נאמן באיסורים', ומסתמא אותו מוכר נאמן. מדוע לשיטתו גזרו גזירה נרחבת זו? נחלקו על כך:

א. הנצי''ב (משיב דבר ב, ז) כתב, שלמרות שבדרך כלל אדם נאמן, בכל זאת יש לחלק בין מקרה בו אוכלים אצל מישהו בבית, לבין מקרה בו אדם מוכר לציבור. כאשר אוכלים אצל אדם בביתו, כיוון שאנשים בודדים אוכלים שם, סומכים על כך שגם אם יש בעיות כשרות בגלל בעיתיות המוצרים, הם יבררו כראוי מה הם אוכלים, ולא יכשלו בעבירה. מה שאין כן כאשר מדובר במוכר לרבים, כיוון שרבים קונים שם, מסתמא חלק מהם לא ידקדקו לבדוק את כשרות המוצרים, ולכן צריך שהמוכר יוחזק בכשרות. ובלשונו:

''וכמו באיסורא יש נפקא מינה בין יחיד בפני עצמו בין המוכר לרבים, דבית דין מחויבים לראות שהוא מוחזק בכשרות... ומזה הטעם כתב הגהת הרמ"א (קיט, א) בשם הרמב"ם, דאין קונין יין וכדומה ממי שאינו מוחזק בכשרות, אף על גב שמותר לאכול בביתו, מכל מקום ברבים בעינן שיהא מוחזק בכשרות, מטעם שלא רבים יחכמו לדקדק אחריו אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד, וכך בדיני ממונות מחויבים בית דין לראות שלא יהא אומן לרבים מוחזק לקלקל ולהזיק.''

ב. ערוך השולחן (יו''ד קיט, ד) כתב, שלמרות שבדרך כלל כל אדם נאמן, בסוחרים בגלל העיסוק המתמיד בענייני משא ומתן הכוללים כסף, יש חשש שבמהלך הזמן יבואו להורות לעצמם היתר בדברים האסורים, ולמכור גם מאכלים האסורים באכילה. ראייה לכך הביא מהגמרא במסכת בבא בתרא (פט ע''א), הכותבת שיש להעמיד פקחים מטעם בית דין לוודא שהחנוונים לא מרמים במשקולות, למרות שבדרך כלל אדם מישראל אינו חשוד על כך שירמה במשקולות.

בעל עסק בזמן הזה

לכאורה עולה, שלדעת השולחן ערוך כלל אין מניעה שבעל עסק יעבוד בלי תעודת כשרות, וגם לדעת הרמ''א, שייתכן שפסק כרמב''ם, גזירת חכמים נאמרה דווקא במאכלים ספציפיים, ולא בשאר המאכלים. אלא, שכפי שהעיר הש''ך (יו''ד קיט, א) מדברי השולחן ערוך (יו''ד א, א) בהלכות שחיטה, עולה תמונה שונה. השולחן ערוך פסק, שבמקרה בו שוחט בהמה נמצא לפנינו, יש לבדוק האם הוא בקיא בהלכות שחיטה, שלא כדעת המרדכי, הסובר שאין צורך לבודקו כי עד אחד נאמן באיסורים.

מדוע הצריך השולחן ערוך בדיקה? הש''ך יישב, שכאשר מדובר בדיני שחיטה, כיוון שהדינים מרובים, החשש שהשוחט יפסול את הבהמה ואפילו לא יידע שפסל את הבהמה, גבוה, ולכן יש לבדוק במידת האפשר האם השוחט יודע דיני שחיטה. כפי שהעיר הרב יצחק דביר (האם אפשר לסמוך על בעל העסק), נראה שהוא הדין במסעדות רבות בימינו, שכיוון שישנם דינים רבים הדורשים בקיאות, לא ניתן לסמוך על כך שעד אחד נאמן באיסורים, ולכן יש צורך לדעת שאותו מוכר מוחזק בכשרות. ובלשונו:

''לפי דברי הש"ך, מלבד עובדה שבבתי עסק המוכרים בשר ועופות גם לשיטת ה'שלחן ערוך' אין להאמין אלא למי שמוחזק כנאמן, נראה שעם ההתפתחות התעשייתית וריבוי חומרי הגלם השונים גם הכשרות בבתי עסק אחרים (= שאינם מוכרים בשר בדווקא) הפכה למורכבת ומסובכת יותר, ומחייבת ידע נרחב בהלכות ובמציאות, ולכן גם לדעת השולחן ערוך אין לסמוך אלא על אדם שהוחזק כנאמן בלבד.''

משום כך יוצא שלמעשה, אין ממש חובה הלכתית שיהיה משגיח כשרות על מסעדה וכדומה, ובעיקרון אם מדובר באדם הידוע כמוחזק בכשרות, היודע את פרטי הדינים, הוא יכול להעיד על כשרות מוצריו. אמנם במהלך השנים, התקבע שבדרך כלל יש גורם חיצוני המשגיח על מקומות אלו המוכרים לרבים, גם בגלל שבחלק מהמקרים הידע ההלכתי הנצרך לשם פיקוח הוא ידע רב, שאינו עומד ברשות כל מוכר, גם בגלל החשש שהרווח הכספי הגדול יגרום לבעל החנות לרמות, להזמין מוצרים לא כשרים וכדומה. וגם כדי לקבוע נורמה אחידה, שכן במקומות גדולים קשה לדעת מי הוא המוכר ובאיזו מידה הוא שומר כשרות.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[1]...