"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹותָם לְמִשְׁפְּחֹתָם"

(במדבר ד, כב)

בסוף פרשת במדבר פירטה התורה את משאם של בני קהת, ובפרשת נשוא ממשיכה התורה ומפרטת את משאם של שני בני לוי האחרים, גרשון ומררי.

והנה, אצל בני קהת, מקדימה התורה ואומרת (במדבר ד, ב): "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי", וכן אצל בני גרשון נאמרה לשון נשיאת ראש: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹותָם לְמִשְׁפְּחֹתָם", ואילו אצל בני מררי לא נאמרה כלל לשון נשיאת ראש, אלא (במדבר ד, כט): "בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹותָם תִּפְקֹד אֹתָם".

ויש להבין מדוע דווקא אצל בְּנֵי מְרָרִי לא נאמרה נשיאת ראש, כשם שנאמר אצל בני גרשון ובני קהת? ועוד קשה ביחס לבְּנֵי גֵרְשׁוֹן, שאומנם כן נאמרה בהם נשיאת ראש, אך מדוע לשון התורה היא "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם" - מהי התוספת "גַּם הֵם", כאילו הם טפלים או פחותים?

שתי שאלות אלה שואל ה"חתם סופר", והוא משיב על כך בדבר חידוש, שמהווה גם עידוד וחיזוק לעם ישראל בתקופותיו הקשות. החתם סופר כותב, שהשמות "קְהָת" "גֵרְשׁוֹן" "מְרָרִי" רומזות לשלוש תקופות בעם ישראל:

המילה "קְהָת" מסמלת את התקופות שבהן עם ישראל מאוחד בארצו ובית המקדש על תילו - קְהָת, לשון קהילה, קיבוץ ואסיפה, כפי שנאמר (בראשית מט, י): "וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים", ופירש שם רש"י ש"יִקְּהַת עַמִּים" הכוונה היא "אסיפת עמים", שיתאספו כולם אל מלך המשיח. והדבר בא לביטוי גם בשמותיהם של בני קְהָת: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל, שכל השמות הללו מלמדים על עם ישראל בתפארתו ובארצו: "עמרם" - לשון "עם רם", שהם ברומו של עולם. "יצהר" - לשון הארה, כשמן המאיר. "חברון" - כולם מחוברים ומאוגדים. "עוזיאל" - עוז ה' בא לביטוי.

המילה "גֵרְשׁוֹן" מסמלת תקופה שעם ישראל מגורש מארצו - "בזמן שמגורשים ובנים גלו מעל שולחן אביהם בעוונותינו הרבים". אך עדיין, גם לאחר שישראל גולים, עומדים לימינם לימוד התורה של חכמי ישראל והשמיעה להוראותיהם של חכמי ישראל, ואלה מכפרים כבית המקדש וכקורבנות - "מלבן עוונותיהם במקום קורבן כשהם שומעים לחכמים שביניהם". והדבר בא לביטוי בשמות של בני גרשון: לבני ושמעי. "לבני" - שמתלבנים עוונותיהם של ישראל כמו בזמן בית המקדש, שמבואר בחז"ל שבית המקדש נקרא "לבנון", שדרשו חז"ל: "לבנון - שמלבין עונותיהם של ישראל". ו"שמעי" - ששומעים דברי חכמים ותורתם.

נמצא, שבתקופות כאלה אומנם אין את המעלה של עם ישראל בארצו ובית המקדש, אך עדיין יש כאן נשיאת ראש וחיבור לאבותיהם, וזהו פירוש התוספת "גַּם הֵם" שבפסוק: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹותָם".

ואילו המילה "מְרָרִי" מסמלת מרירות וייסורים - אלה תקופות שעם ישראל נאנק תחת גזירות שמד וייסורים קשים מצד האומות. ולכך מרמזים גם שמות בני מררי: "מחלי" (לשון מחלה) ו"מושי" (למוש מלשון לזוז, שמיטלטל ומושלך בחוצות).

ומדוע אצל בני מררי לא נאמר "נשא את ראש בני מררי לבית אבותם" כמו אצל האחרים? על כך כותב החתם סופר (וזה עיקר חידושו), שמעלתם של דורות כאלה גבוהה מדורות אבותיהם ומאפילה עליהם, ולכן אין מקום לאמירה "נשא ראשם לבית אבותם", כי אדרבה, אבותם טפלים להם ולמעלתם, ואין צורך כאן בנשיאת ראשם לבית אבותם.

ובלשון ה"חתם סופר": "אך מְרָרִי הם דורו של שמד, רחמנא לצלן, אשר מררו חייהם בייסורין קשים, ובניו: 'מחלי' - כל חולי מכה אשר לא כתובה סבלו, ושם השני 'מושי' - משו מאהליהם ובחוצות הושלכו לעוף השמים בעוונותינו הרבים, ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם (כמו שאמרו חז"ל: דורו של שמד אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם), ומה יאמר אליהם 'נשא ראשם לבית אבותם' - הלא אבותם טפלים להם, והם גדולים מהם. כך נראה לעניות דעתי".

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/