בס''ד פרשת נשא: האם יש משמעות לדין סוטה בזמן הזה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה שבמקרה בו אשה חשודה שזינתה תחת בעלה, בעלה מביא אותה לבית המקדש, שם הכהן פורע את ראשה, (דבר שראינו בעבר (פנחס שנה ד') מהווה מקור לדין כיסוי ראש), מביא מנחת קנאות, והיא שותה את המים המאררים: ''וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י יְקֹוָק֒ וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים''. מה הכוונה מנחת קנאות? הרמב''ן (ה, יח) הביא שתי אפשרויות:

אפשרות ראשונה, הכוונה לסוג המנחה אותה מביאה האשה, שכיוון שהביאה עצמה למצב בו היא חשודה בזנות (כפי שנראה להלן), מנחה זו מנחה פחותה, יש בה שעורים ולא סולת חיטים, ואין בה שמן ולבונה. אפשרות שניה קוראים למנחה כך, שכן היא מתייחסת לתחושות הבעל, המקנא לאשתו ורוצה לנקום את נקמתו. לכן יש במנחה שעורים, כדי שסער חמת ה' יהיה על ראשה. המנחה מובאת בכלי חרס, סימן שהיא תישבר כמו חרס, ומוסיפים עפר, שכן היא עפר, ואל עפר תשוב. ובלשונו:

''ועל דעת כל המפרשים 'כי מנחת קנאות הוא', לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא, גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה. ולפי דעתי טעם "כי מנחת קנאות הוא" יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה: וטעם השעורים, שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב.''

בעקבות התורה הכותבת על האשה הסוטה, נעסוק השבוע בענין זה. ראשית נראה מחלוקת הפוסקים כיצד אשה נעשית סוטה, והאם יש לכך השלכה הלכתית בזמן הזה, כאשר כבר לא משקים אשה סוטה. שנית, נעסוק בשאלה, האם האיסור על אשה להתחתן עם האיש שנסתרה לו, שייך גם במקרה בו נסתרה עם גוי.

עדים והתראה

הגמרא בתחילת מסכת סוטה (ב ע''א) כותבת, שכדי שאשה תהיה חשודה כסוטה, צריכים לעבור שני שלבים הגורמים לבעלה לחשוד בה. שלב ראשון, שלב הקינוי, בו הבעל חושד באשתו ואומר לה שלא להתייחד עם אדם פלוני. שלב שני, שלב הסתירה, בו האשה למרות אזהרת הבעל, מתייחדת עם אותו פלוני, כאשר גם בשלב זה אין הוכחה שנבעלה לאותו פלוני, אלא ששהתה איתו שיעור טומאה. בפני מי צריך הבעל להתרות בה? נחלקו התנאים:

א. לדעת רבי אליעזר, כאשר האיש מקנא לאשתו הקינוי צריך להתבצע בפני שניים, אך די בעדות של עד אחד או בראיית הבעל עצמו את אשתו נסתרת כדי שניתן יהיה להשקותה. ב. רבי יהושע חולק וסובר, שכשם שיש צורך בשני עדים בקינוי, כך יש צורך בשני עדים בסתירה. ג. רבי יוסי בגישה שלישית המובאת בברייתא סובר, שדי בקינוי על פי אחד או על פי עצמו, אך הסתירה צריכה להיות על פי שניים. כפי שמתארת הגמרא (ב ע''ב), מחלוקתם נובעת גם מפירוש הפסוקים בפרשה[1]:

''מאי טעמא דרבי יהושע? אמר קרא: בה, בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה; ורבי אליעזר אומר: בה ולא בקינוי. ואימא: בה ולא בסתירה! סתירה איתקש לטומאה, דכתיב: ונסתרה והיא נטמאה. קינוי נמי איתקש לטומאה, דכתיב: וקנא את אשתו והיא נטמאה! הא מיעט רחמנא בה. ומה ראית? מסתברא סתירה עדיפא, שכן אוסרתה כטומאה. מאי טעמא דר' יוסי ברבי יהודה? אמר קרא: בה, בה - ולא בסתירה.''

כיצד נפסק להלכה? לכאורה אין בכך נפקא מינה, שהרי הגמרא במסכת סוטה כותבת, שבזמן הזה שרבו המנאפים, ביטלו את שתיית המים, שהרי כל מטרת השתייה למנוע ניאוף, וכאשר ממילא תופעה זו רווחת, אין טעם בשתייה (בנוסף, גם רבים מהבעלים מנאפים, וכאשר גם הבעל נואף, אם אשתו נואפת המים לא בודקים אותה). הדברים מתחדדים יותר לאור דברי הרמב''ן (ה, כ) שהדגיש, שלמעשה שתיית המים היא תהליך ניסי, שכן מדובר במים סתמיים, הגורמים למות האשה ובועלה, ולכן כשרבו המנאפים ולא היו ראויים בני ישראל לנס וזלזלו בו, לא היה טעם להשקותה במים.

אמנם, ובכל זאת יש נפקא מינה להלכה, שכן כפי שכתבו הראשונים, לפי דעת רבי יהושע, אם קינא לה בזמן הזה בפני שני עדים, ואחר כך נסתרה, ייאלץ לגרשה, שכן לא ניתן להשקותה. לא זו בלבד אלא עוד, הגמרא (ב ע''ב) כותבת בשם רבי חנינא מסורא, שבזמן הזה אין לאדם לומר לאשתו 'אל תסתרי עם פלוני', אפילו שלא בפני עדים, שכן אם יאמר לה כך שמא הלכה כדעת רבי יוסי שדי בקינוי של הבעל ללא עדים, ולאחר מכן כאשר עדים יראו אותה נסתרת, לא יוכל להשקותה, וייאלץ לגרשה.

להלכה

כיצד אם כן נפסק להלכה? נחלקו הפוסקים:

א. השאילתות (שאילתא קכ) פסק כדעת רבי יוסי, שהקינוי בעד אחד ועל פי עצמו, והסתירה בפני שני עדים, ולכן צריך אדם להיזהר שלא לקנות לאשתו שמא תיסתר ולא תוכל לשתות. וביאר הנצי''ב (העמק שאלה שם, ד''ה ונפקי), שגרסת השאילתות לגמרא הייתה שונה, ובגרסתו לא היה כתוב שאין לאדם לקנות לאשתו שמא הלכה כדעת רבי יוסי, אלא בוודאי הלכה כמותו. ומשום כך גם לא הביא את דעת רבי יהושע, על אף שבדרך כלל הלכה כמותו, שכן הגמרא פוסקת במפורש כדעת רבי יוסי.

כפי שהוסיף הנצי''ב, להבנתו גם שיטת הרמב''ם בזמן הזה כך למסקנה, שכן בדבריו ישנה סתירה. מצד אחד בהלכות סוטה (א, ב) פסק כדעת רבי יהושע, ואילו בהלכות אישות (כד, כה) פסק כדעת רבי יוסי. וביאר ביישוב הסתירה, שבזמן בית המקדש שניתן היה להשקות את האשה, אם הבעל בחר שלא לקנא בפני שניים אלא בפני עצמו, נראה שהקינוי אינו כל כך רציני, שהרי יכול היה להתרות בה בפני שניים ולהשקותה. ובזמן הזה, שממילא לא יכול להשקותה, די בהתראתו בלבד כדי לאוסרה. ובלשונו:   

''והעלה עוד הגאון הנ"ל, דוודאי בזמן הזה שאין מים לבדוק יש בזה רגליים לדבר, מה שאין כן בזמן הבית שיש קינוי חמור ואפשר להשקותה ממילא, אם לא קינא לה באותו אופן אינו רגליים לדבר כלל, שהרי מזה שלא קינא לה על פי שניים, ראיה היא שאין הבעל מקפיד כל כך אינה חושדה בכך, מה שאין כן בזמן הזה שאין נפקא מינה בדבר, למה יקנא לה על פי שניים, ואם כן שפיר הווי רגליים לדבר.''

ב. הסמ''ג (עשין נו) חלק ופסק כמו גרסת הגמרא המופיעה לפנינו, שהגמרא לא פוסקת בהחלטיות כדעת רבי יוסי, אלא רק כותבת שראוי לחוש לשיטתו. משום כך, מעיקר הדין הלכה כדעת רבי יהושע ולא כרבי אליעזר, וכפי שבדרך כלל פוסקים במחלוקתם. לכן צריך שני עדים הן לקינוי והן לסתירה. אמנם לכתחילה ראוי לחוש לדעת רבי יוסי, שדי בקינוי של הבעל, ולכן במקרה בו קינא לה ואחר כך ראה שנסתרה, נכון שיגרשה, אך אין בכך הכרח.

כדבריו נראה שפסק גם השולחן ערוך (אבה''ע קעח, ז), שכן בבית יוסף הביא רק את דברי הסמ''ג, ולא הזכיר את הסתירה בדברי הרמב''ם שראינו בדברי הנצי''ב (אם כי בסימן קטו, הביא דברי הרמב''ם). כך פסק גם הרמ''א (שם), שהוסיף שמשום כך המקנא לאשתו בזמן הזה, יתחרט ומיד ימחול לה הקינוי לפני שתיסתר עם אותו פלוני חשוד, שכן כפי שכותבת הגמרא במסכת סוטה (כה ע''א), בעל שקינא יכול למחול על קינוי, ובלבד שהמחילה תהיה לפני הסתירה. ובלשונם:

''כיצד הקינוי, אומר לה בפני שנים: אל תסתרי עם איש פלוני, אפילו אם הוא אביה או אחיה או עובד כוכבים או שחוף.... לא יאמר אדם לאשתו, ואפילו בינו לבינה: אל תסתרי עם פלוני, דדלמא קיימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר: קינא לה בינו לבינה הוי קינוי. הגה (רמ''א): ועכשיו אין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחר הקינוי, אסורה לו לעולם (טור בשם סמ"ג). ואם שכח וקינא לה, ימחול לה מיד על הקינוי, כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף י"ב.''

ג. הריטב''א (קידושין פ ע''א, ד''ה ודין) חלק וסבר, שהלכה כדעת רבי יהושע גם בזמן הזה, שצריך שני עדים הן בקינוי והן בסתירה. וככל הנראה הבין, שעל אף שהגמרא כותבת שראוי לחוש לדעת רבי יוסי, כיוון שבמשנה לא מובאת דעתו, אלא רק דעת רבי יהושע ורבי אליעזר, אין הלכה כמותו. עם זאת הוסיף, שבוודאי במקרה כזה ראוי לגרשה ואף לא תירש את כתובתה, שכן עשתה מעשים מכוערים, אלא שבית דין לא יכולים לכפות אותו לגרשה.

מה נחשב קינוי

נמצא שכאמור להלכה, על אדם להיזהר ולא לומר לאשתו שלא תיסתר עם פלוני. אך האם כל אזהרה נחשבת קינוי? בשו''ת בית דוד (סי' נה) דן בכך, בעקבות מעשה שאירע בזוג שנסעו ולקחו את שמעון אחי האשה עימם. וכיוון שהבעל נצרך לצאת, אמר לשמעון, שלא ישאיר את אחותו לבד, בגלל הפועלים שהיו בחצר. וכן אמר לאשתו, שלא תשאר לבד. למעשה כשחזר, ראה שנשארה אשתו לבד ואחיו היה בחצר, ושאל הבעל האם יש בכך סתירה. למעשה פסק להקל, בגלל מספר טעמים:

טעם ראשון: הרמב''ם (סוטה ד, יט) כותב, שכאשר אדם לא ממש מקנא לאשתו, אלא רק מזהירה בדרך ישרה, אין זה נחשב קינוי. וגם במקרה זה, הבעל לא ממש קינא לה, אלא אמר לה בדרך אזהרה שלא להתייחד עם אף אחד (ויש לדחות ראייה זו). טעם שני: הרמב''ם כתב (סוטה א, ח), שניתן לקנות לאשה גם מפני שני אנשים, אך ייתכן שכאשר מדובר ביותר משניים, וכפי שהיה באותו האירוע, אין בכך קינוי. טעם שלישי, גם אם יש בכך קינוי, כדי שיהיה בכך סתירה, צריך שהאשה תשהה שיעור טומאה, ולא ברור שכך היה המקרה. טעם רביעי, כיוון שאחיה היה קרוב לביתה, האשה מפחדת להיסתר, וממילא אין בכך סתירה.

אשה הנסתרת עם גוי

הגמרא במסכת סוטה (כז ע''ב) כותבת, שבמקרה בו אשה נסתרת ונאסרה לבעלה, כשם שאסורה לבעלה, כך אסורה לבועל. נחלקו הראשונים, האם דין זה נכון גם במקרה בו נסתרה עם גוי, ולאחר מכן אותו הגוי התגייר, האם היא אסורה להתחתן עימו:

א. רבינו תם (כתובות ג ע''ב, ד''ה ולדרוש) סבר, שבמקרה בו נבעלה לגוי, אינה נאסרת לו במקרה בו התגייר, שכן 'זרמת סוסים זרמתם'. ראייה לדבריו הביא מהגמרא במסכת כתובות (שם) הכותבת, שהיה צריך להודיע לאותן בתולות שהיו נאלצות להיבעל לאחר נישואיהן תחילה להגמון (= הגוי השליט), שלא ימסרו את נפשן על כך, שכן לא צריך למסור את הנפש על אונס. ומדוע הותר והרי צריך למסור את הנפש על גילוי עריות?! אלא שביאת גוי אינה אוסרת, ומשום כך לא היו צריכים למסור את הנפש. ובלשונו:

''ואם תאמר והא אמרינן בפרק בן סורר ומורה, על כל עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. ותירץ רבינו תם, דאין חייבין מיתה על בעילת מצרי, דרחמנא אפקריה לזרעיה דמצרי דכתיב (יחזקאל כג) וזרמת סוסים זרמתם... ומתוך כך התיר רבינו תם לבת ישראל שהמירה, ובא עליה עובד כוכבים לקיימה לאותו עובד כוכבים כשנתגייר, דלא שייך למימר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת מצרי, דהויא כביאת בהמה.''

ב. ר''י (שם) חלק וסבר, שגם ביאת גוי אוסרת, ולכן הנחשדת לגוי, או הנבעלת לו בעודו גוי, אסורה לו כאשר התגייר. וכאשר נאמר ש'זרמת סוסים זרמתם', הכוונה להורות שבן הנולד לו אינו מיוחס לו ואינו גוי, אך בוודאי שבעילה ממנו נחשבת בעילה. לטענתו, הסיבה שצריך להורות לאותן נשים שלא ימסרו הנפש כדי להימנע מבעילת הגוי, אינה בגלל שזרמת סוסים זרמתם, אלא שכאשר מדובר במעשה אונס, בו האשה לא פעילה, אין זה נחשב גילוי עריות שעליו צריך למסור את הנפש.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...