"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" וגו' (במדבר יא,ד-ו). '"והאספסף" - אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים. "וישבו" - (שם) גם בני ישראל ויבכו עמהם. "מי יאכלנו בשר" - וכי לא היה להם בשר והלא כבר נאמר (שמות יב): "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר" וגו'? וא"ת אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב): "ומקנה רב היה לבני ראובן" וגו'! אלא שמבקשים עלילה. "אשר נאכל במצרים חנם" - א"ת שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה): "ותבן לא ינתן לכם", אם תבן לא היו נותנין להם חנם דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר "חנם”? חנם מן המצות (ספרי). "את הקשאים" - אמר ר' שמעון: מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו? מפני שהן קשים למניקות. אומרים לאשה: אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו'; כדאיתא בספרי' (רש"י). '(במדבר יא, ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", רב ושמואל; חד אמר: דגים, וחד אמר: עריות. מאן דאמר דגים, דכתיב: "נאכל"; ומאן דאמר עריות, דכתיב: "חנם" ... בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב: (במדבר יא, י) "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו", על עסקי משפחותיו, שנאסרו להם לשכב אצלם. אלא למאן דאמר דגים מאי "בוכה למשפחותיו"? הא והא הואי. (במדבר יא, ה) "את הקשואים ואת האבטיחים", רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן' (יומא עה,א). 'הללו לא טעמו - שהן קשין לעוברות ומיניקות, כדאמרינן בספרי: משל אומר לאשה: לא תאכלי בצל מפני התינוק' (רש"י). (ראה 'בארץ לא זרועה', 'חטא המתאוננים וחטא המתאווים', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). ע"פ כולם המתאווים התאוו לעריות; זהו העניין שהתאוו בשל שרצו למצוא עלילה נגד ה', כיון שרצו להתרחק מהמצוות, שזהו שאמרו חינם מן המצוות. בגרסת מדרש לקח טוב (על פס' ה') מובלט יותר שהכל קשור להתנגדותם לקשר לתורה: 'מפני מה טעמו במן בכל מיני מאכל חוץ מחמש מינים הללו? מפני שהן קשין לתלמוד'. אולי כיון שרצונם היה להתרחק מהמצוות לכן נאמרו שבעה דברים (בשר, דגים, קישואים וכו'), כרמז שעברו שבעה שבועות מיציאת מצרים עד למתן תורה, והם מתנגדים להתקדשות הזו, אלא רוצים להשאר בגילוי השפל והגס שהיו במצרים (ולכן זה מתגלה בעריות שזהו גילוי גס ובהמי); לכן גם מי שהתחילו בזה היו הערב רב (רש"י), ובנ"י נמשכו אחריהם, שזהו כעין חטא העגל שהחל בערב רב ובנ"י נמשכו אחריהם ('"אלה אלהיך" – ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' [רש"י; שמות לב,ד]), שנעשה בזמן מתן תורה כמו שעכשיו שוב מתנגדים לזה ומשפיעים על ישראל. אולי נרמז בטענותיהם על המאכלים הצמחיים, כעין גילוי של חטא עץ הדעת שהיה אכילה מהצומח, שכך עכשיו הם רוצים להתנתק מהתורה שמתקנת אותו (ולכן גם מתגלה בעריות כמו שהתגלה בעץ הדעת שלאחר שחטאו ראו שהם עירומים, כי החל להתגלות בהם יצר העריות). "את הקשאים" כרמז לספר בראשית, שבתחילת העולם היה קושי לקיום העולם בשל חטאי העולם: 'עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל [עליו] שכר כולם' (אבות ה,ב) [וכן היה קושי לקיום העולם ללא תורה, עד שבנ"י קיבלו את התורה, ולכן כל אותם אלפיים שנה היה קיומם בקושי], וזה נרמז בקישואים כרמז בשמו לקושי. "ואת האבטחים" כרמז לספר שמות, שה' גאל את ישראל כמו שהבטיח לאבות ("וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב” [שמות ב,כד]), וכך נרמז באבטיח כעין 'אב – הבטיח', שה' אבינו הבטיח לאבותינו לגאלנו, וכך גאלנו ע”י שמיעת צעקנו (בתור אבינו) וע"י ההבטחה לאבותינו. "ואת החציר" כרמז לספר ויקרא, בו נאמר על הקרבנות, כרמז בחציר לחצר, כרמז לחצר המשכן שם היה מזבח העולה שעליו הקריבו קרבנות. "ואת הבצלים" כרמז לספר במדבר שמסופר על בנ"י במדבר, שם היה גילוי הגנת השכינה וראו כולם שישבו בצל השכינה, וכך נרמז ב"בצל" כעין בצל השכינה. "ואת השומים" כרמז לספר דברים שנאמר לקראת הכניסה לארץ, ולכן רומז בשום כעין דומה קצת כמו 'שם', שמיועד לקראת הכניסה (מעבר הירדן) לשם – לא"י. אולי אפשר שאמרו את דבריהם כנגד הארת המנורה (שנאמרה בתחילת הפרשה), שמאירה את כל העולם בקדושה, והם רוצים בחושך, בריחוק משם ה'. לכן אמרו את דבריהם בצורה של שנים פלוס חמש (בשר ודגים, ואז חמשה צמחים: “ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם”, ואז "את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים“) כעין המנורה שהיתה נעשית בהטבה של חמשה נרות ואח"כ עוד שנים: 'והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות' וכו' (יומא לג,א) [ובכנגד שתי הנרות נאמר כעין עם הפרדה (שלא נאמרו ממש יחד בשר ודגים), כרמז שהנר המערבי יש בו יחודיות, ולכן כעין שהשנים לא אותו דבר ממש]. אולי רמזו בדבריהם שרוצים עולם מנותק מהקב"ה ולכן נאמר כרמז לימי בריאת העולם: בשר כנגד יום שישי בו נבראו הבהמות (שזהו בשר). דגים כנגד יום חמישי בו נבראו הדגים. קישואים רומז ליום רביעי שבו שמש וירח – מאור גדול וקטן, כעין שבקישואים יש שני גילויים – גדול וקטן ('קישות מרחיב מעיים. והא תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות? לא קשיא: הא ברברבי הא בזוטרי' [ע"ז יא,א]). אבטיח רומז ליום שבת בו ה' נח כעין ברוגע, שזה כרמז אבטיח – 'אב–בטח', ה' - האב (אבינו; וכן כרמז להיותו אב העולם – שברא את העולם) נח בשבת כעין "בטח" שיושב ברוגע, כעין: '"וישבתם על הארץ" ולא גולים. "לבטח" ולא מפוחדים' (ספרי; ויקרא כה,יח). חציר רומז ליום שלשי בו נבראו הצמחים, שכך רומז: '"חציר" – הירקות שהם עשב השדה, וכן: "המצמיח הרים חציר" (תהלים קמז,ח), והנה הוא שם כלל' (ראב”ע). הבצל רומז ליום שני בו הופרדו רקיע ומים, והרקיע למעלה כעין שהמטיל צל הוא למעלה, וכן ברקיע יש עננים שמטילים צל, וכך רמז 'בצל' (שבצל נקרא ע"ש שנמצא ב-צל [באדמה]). שום רומז ליום ראשון שבו החלה הבריאה, שה' שם במקום את הבריאה (שפינה מקום מגילויו ובו שם את העולם); וכן ברא את העולם כדי שנמליכו בעולם, וכך רמז ב"שום" ל“שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו). (הדברים הובאו בסדר הפוך של ימי הבריאה כרמז להתרחקות אחורה מגילוי שם ה' המתגלה בשבת. השבת נרמזה באמצע [אבטיחים] כרמז שהיא מרכז השבוע, היא אמצע השבוע [פסחים קו,א], כרמז שכל המציאות העולמית סובבת וניזונת מקדושתה – שזה דבר שהערב רב התנגדו לו, שפעלו נגד גילוי שם ה' בעולם).