"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, א)

פעמים רבות נקראת פרשת וַיֵּלֶךְ עם פרשת נִצָּבִים.

שמות הפרשיות נִצָּבִים ווַיֵּלֶךְ, מורות על שני עניינים הפוכים זה מזה. נִצָּבִים היא מושג המבטא עמידה קבועה ואיתנה, ואילו וַיֵּלֶךְ מבטא תנועה ושינוי מקום. למרות זאת השתיים הן בעצם פרשה אחת, כי שתי התכונות הללו צריכות לבוא לידי ביטוי בעבודת ה' של כל יהודי: מצד אחד עמידה בתוקף והעדר שינוי, ומצד שני הליכה מחיל אל חיל והתעלות מתמדת.

השילוב הזה בין קביעות לשינוי נמצא בשלושת העמודים של עבודת ה': תורה, תפילה ומצוות.

התורה נחלקת לשתיים - תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב ניתנה באופן מדוד ומדויק, ולא ניתן לשנות בה אפילו אות אחת. לעומת זאת התורה שבעל פה צומחת, גדלה ומתפתחת לאורך הדורות, וכל הזמן מתחדשים פירושים וחידושים נוספים.

בתפילה יש ההיבט של הקביעות - החובה לכל יהודי להתפלל כל יום שלוש פעמים בזמנים קבועים ובנוסח קבוע, ומצד שני יש בתפילה את העבודה שבלב, התוכן הפרטי שכל יהודי נוסך לתפילותיו, שהופך כל תפילה למיוחדת ושונה מהאחרות.

בקיום המצוות יש עיקרי המצוות הקבועים ושאין בהן שום שינוי - "זֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ" (מתוך י"ג עיקרי אמונה, על פי הרמב"ם), ומצד שני יש ההידורים והתוספות שכל יהודי מוסיף לקיום המצוות באופן אישי ומיוחד.

הטעם לכך שעבודת ה' כוללת את שני ההיבטים הללו - של הקביעות והשינוי, הוא משום שהתורה והמצוות ניתנו מה' לעם ישראל. הקביעות והיעדר השינוי מבטאים את הצד של הקדוש ברוך הוא, הקבוע והבלתי משתנה. ואילו ההליכה והשינוי מבטאים את הצד של ישראל, שנמצאים תמיד בתנועה והתקדמות.

באמצעות השילוב הנכון בין ההיבטים הללו של נִצָּבִים ווַיֵּלֶךְ יכול האדם להיכנס כראוי לשנה החדשה.

משה רט, אליהו טייב, מהספר: "שולחן השבת עם הרבי מלובביץ"