בס''ד       פרשת וילך: האם אדם שאכל מאכל בשרי, יכול לבשל מאכל חלבי

פתיחה

בפרשת השבוע (לא, כ) הקב''ה מבשר למשה, שלאחר שעם ישראל יגיע לארץ ישראל, הוא יזנה אחרי אלהי נכר, ויפירו את הברית עימו: כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי''. כיוון שכך, מצווה הקב''ה לכתוב את השירה, שתשמש כעד לברית, ותמנע ניתוק בין הקב''ה לעם ישראל.  

מה הוא החלב והדבש שבהם התברכה הארץ? נחלקו במכילתא (דרבי שמעון, פרק יג). לדעת רבי אליעזר, חלב הכוונה לחלב פירות, ודבש הכוונה לדבש תמרים. רבי עקיבא חולק וסובר, שחלב הכוונה לחלב ממש, היוצא מהבהמות. ואילו דבש הכוונה לדבש היערות. מה הוא דבש היערות? רש''י פירש (שיר השירים ה, א), שהכוונה למעין קני סוכר. אולם, כיוון שבארץ ישראל לא מצויים קני סוכר שכן אין את האקלים המתאים, ייתכן שהכוונה לחלת דבש, או לדבש הפירות, וכפי שפירש הרמב''ן (שמות ג, ח):

''וחזר ושיבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב, והמים יפים, ויגדל החלב בבהמות, כי אין הבהמות בריאות וטובות ומַרְבּוֹת החלב, רק באוויר טוב ועשב רב ומים טובים. ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים אין הפירות שם שמנים ויפים מאד, אמר כי היא עוד שמינה שפירותיה שמנים ומתוקים, עד שתזוב כולה בדבש מהם. והנה שיבח אותה על כל טוב ה', על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר. וזהו צבי היא לכל הארצות.''

בעקבות התורה הכותבת על החלב והדבש, נעסוק השבוע בהלכות בשר וחלב, ובשאלה האם מותר לאדם שאכל מאכל בשרי, לבשל מאכל חלבי, או שיש מקום לאסור שמא יאכל מהמאכל אותו הוא מבשל. כדי לענות על כך, נעסוק בדיני הרחקות בבשר וחלב, ומחלוקת הפוסקים האם שני אנשים יכולים לאכול מאכל חלבי ובשרי באותו השולחן, ואם כן, באלו תנאים. כמו כן נעסוק בשאלה האם איסור זה קיים גם במאכלים נוספים, והאם מותר לשים בשר וחלב אחד ליד השני במקרר.

מקור הדין

המשנה במסכת חולין (קג ע''ב) כותבת, שאסור אפילו להעלות גבינה עם בשר על אותו השולחן, אלא אם כן מדובר בבשר דגים וחגבים, שכן למרות שמם הם לא נחשבים כבשר ממש, ומותר לאוכלם בחלב. עוד מוסיפה המשנה (שם, קד ע''א), שדין זה נכון רק בשלחן בו אוכלים ממש, אך השולחן עליו מסדרים את האוכל, אין מניעה לסדר על מאכלים בשרים ליד חלבים.

לכאורה, מכך שהגמרא אוסרת לשים עוף ליד חלב, משמע שהוא אסור באכילה עם חלב מדאורייתא, שכן אם אכילה זו אסורה רק מדרבנן, לא סביר שיגזרו גזירה נוספת האוסרת לשים עוף ליד חלב. דוחה הגמרא, שאכילת בשר עוף וחלב היא מדרבנן[1], והסיבה שהגמרא אוסרת אפילו לשים עוף ליד חלב, היא גזירה שמא יעלה בשר בהמה ליד חלב, ויש חשש שיתערבבו. כפי שמציינת הגמרא, החשש הוא רק כאשר מדובר בבשר חם, שכן רק בשר חם וחלב אסורים באכילה מדאורייתא. ובלשון הגמרא:

''כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן. אמר רב יוסף: שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, אכילה גופה גזירה, ואנן נגזר העלאה אטו אכילה. אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה, אתי לאסוקי בשר וגבינה, ומיכל בשר בחלב דאורייתא. מתקיף לה רב ששת: סוף סוף, צונן בצונן הוא! אמר אביי: גזירה... שמא יעלה באילפס ראשון.''          

א. בשו''ת בית יעקב (סי' יב) כתב בעקבות כך, שאדם שאכל מאכל בשרי (ולא עברו מספר השעות הנצרך כדי שיהיה 'פרווה'), לא יישב באותו שולחן עם חברו האוכל מאכל חלבי, שכן יש חשש שחברו יביא לו לאכול מהמאכל החלבי. ולראייה, הגמרא במסכת חולין (ו ע''א) האוסרת לאשת חבר לטחון יחד עם אשת עם הארץ, שמא תגיש לה ממאכלה ותאכל (מאכל שיש בו חשש גזל). ב. הפרי מגדים (יו''ד פח) וערוך השולחן (שם) חלקו וסברו שאין בכך איסור, וכשם שאין איסור למי שאכל מאכל בשרי לבשל מאכל חלבי. את הראייה מחולין דחו, ששם בגלל שהיא עסוקה בטחינת קמח, בגלל עיסוקה יש חשש שתשכח, מה שאין כן באדם פנוי נפשית. 

בדומה לכך פסק בשו''ת תשובה מאהבה (מובא בדרכי תשובה פח, טז), שהוסיף, שלמרות שהגמרא במסכת פסחים (י ע''ב) כותבת, שמותר להתעסק עם חמץ בפסח רק כי מטרת ההתעסקות היא ביעורו, אין לאסור מחמת כך להתעסק עם אוכל חלבי במהלך בישולו, בפרט כאשר עברו מספר שעות מאז אכילת המאכל בשרי. שכן מעבר לכך שמעיקר הדין כפי שראינו בעבר (ראה שנה א'), לא לכל הפוסקים יש לחכות שש שעות בין בשר לחלב, בחמץ יש לגזור רק בגלל שאיסורו מדאורייתא.          

הדין באיסורים אחרים

כפי שהעיר הר''ן (לב ע''ב בדה''ר), גזירה שלא לעלות עוף בחלב על אותו שולחן, שמא מחמת כך יטעו ויעלו גם בשר וחלב, ובטעות הם יתערבבו ויאכלו את התבשיל, זו גזירה מרחיקת לכת. לטענתו, הסיבה שהחמירו כל כך בהרחקה זו היא, שבשר וחלב כל אחד בפני עצמו מותר באכילה, ורק הערבוב ביניהם יוצר איסור. לכן נמצאים פחות במודעות של איסור מאשר לדוגמא יין נסך, ויש מקום להרחקות יתירות. נחלקו הפוסקים, האם ישנם מאכלים נוספים שאין להעלותם על אותו השולחן:   

א. הש''ך (יו''ד פח, ב) בעקבות הבנת הר''ן, הסיק שבנוסף לבשר וחלב, ישנם עוד שני סוגי מאכלים שאין להעלותם על שולחן האוכל. המאכל הראשון, הוא מאכל שמעיקר הדין מותר באכילה, אלא שאדם נדר שלא לאוכלו. גם מאכל זה, בגלל שרגילים לאוכלו ורק מחמת הנדר נאסר, יש חשש שאם ישימו אותו על שולחן האכילה, יבואו לאוכלו בטעות. כך הסביר מדוע הרא''ש (נדרים מא ע''ב) נימק, שמותר לאנשים שנדרו הנאה אחד מהשני לאכול על אותו השולחן בגלל שנאתם אחד לשני (וכפי שנראה להלן

הרחבה בהיתר זה), ולא נימק פשוט שאין איסור לאכול בשולחן שיש עליו מאכל שנדר ממנו הנאה וכשם שמותר בשאר איסורים.

המאכל השני, הוא לחם איסור, שגם הוא מחמת כך שרגילים לאכול לחם במהלך השנה, יש חשש שיבואו לאוכלו בטעות. ראייה הביא מהגמרא (שם, קד ע''ב) הכותבת, שהיה מקום לגזור שלא להעלות על השולחן חלת כהן בחוץ לארץ יחד עם מאכלים אחרים, ורק בגלל שאיסור אכילתה מדרבנן לא גזרו. ומדוע היה מקום לגזור? והרי חלת כהן היא מאכל איסור לישראל, ואין חשש שיבואו לאוכלו. אלא כיוון שרגילים לאכול לחם, גזרו על העלאתו כשם שגזרו בבשר וחלב. ובלשונו:

''ומכל מקום דברי הר"ן נראים, וכן משמעות כל הפוסקים שלא כתבו איסור זה, אלא גבי בשר וחלב. וגם נראה לי שהאורחות חיים מודה לזה, אלא דשאני התם דעל הלחם יחיה האדם ורגיל בו כל השנה, ולא בדילי אינשי מיניה... תדע דהא אמרינן חלת חו"ל אי לאו דהיא דרבנן הוי גזרינן העלאה אטו אכילה, אף על גב דאסירה באפי נפשה, אלא ודאי דבלחם שייך למיגזר טפי. ולפי זה אסור להעלות לחם של איסור על השלחן, כדרך שאסור בבשר וחלב.''

ב. החיד''א (שיורי ברכה שם), חלק על הש''ך, וסבר שאין איסור להעלות לחם איסור על שולחן בו אוכלים. הוא דחה את הראייה מהגמרא בחולין, וביאר על בסיס דברי הרמב''ן (שם), שהסיבה שאסור להעלות חלת חוץ לארץ על השולחן, אינה מחמת שמדובר בלחם שרגילים לאוכלו, וצריך לגזור על כל לחם, אלא שיש דין מיוחד בחלה המופרשת לכהנים, שכיוון שלכהנים, שכמובן גם הם יהודים, היא מותרת באכילה, יש חשש ממשי שיבוא גם ישראל לאוכלה, מה שאין כן לחם האסור באכילה לכל יהודי.

עם זאת, יש להעיר שנראה שגם לשיטתו לחם חמץ אסור בהעלאה על השולחן בו אוכלים, למרות שאסור לכולם, וכפי שכתב הרשב''א (שו''ת א, קעז). אלא שהסיבה לכך אינה שיש מקום לגזור על העלאה של כל לחם וכדברי הש''ך, אלא שכפי שכתב הרשב''א, חמץ בגלל שאפילו פירור ממנו אסור באכילה, גזרו שלא להעלותו על שולחן האכילה, שמא יתערב ממנו.

בשר וחלב במקרר

האם כשם שאסור להעלות בשר וחלב על אותו שולחן שמא יתערבבו, כך אסור לשים אותם יחד במקרר? לכאורה נחלקו הפוסקים:

א. הרמ''א (יו''ד צה, ו) פסק בעקבות ההגהות אשרי, שאין לשים בתיבה אחת מאכל חלבי ומאכל בשרי, אם הם לא מכוסים, ולכאורה הוא הדין למקרר, וכפי שכתבו חלק מהאחרונים. את דבריו ביסס הרמ''א על הגמרא במסכת חולין (קיב ע''א) הכותבת, שאין להניח כד של מלח ליד כד חלב, שמא ייפול מהחלב למלח, וישתמשו במלח זה הבלוע מחלב למלוח בשר. 

ב. השולחן ערוך (שם) חלק והתיר, ונראה שגם הרמ''א בזמן הזה יודה שאין מקום להחמיר. שכן מעבר לכך שהרמב''ם פירש שכל הסוגיה עוסקת רק בכד חומץ (ולא מלח), השואב את טעם המאכלים סביבו, והרא''ש סבר שרק בכד מלח יש מקום להחמיר ולא בכד בשר (שכן מלח אינו אסור באכילה עם חלב, ולכן יש מקום לחשוש שלא יתייחסו ברצינות לשפיכה של מאכל מכד לכד), נראה שהרמ''א החמיר רק כאשר מדובר בתיבה, שיש חשש שתטלטל וחלק מהמאכלים יישפכו מסיר לסיר, ולא במקרר שעומד יציב.

שני זרים

כאמור, אין לשני אנשים לאכול על שולחן אחד בשר וחלב. אולם, כפי שמסייגת הגמרא (חולין קז ע''ב), האיסור חל רק כאשר מדובר במכרים, אז יש חשש שיבוא לטעום אחד ממאכל השני, ולא כאשר מדובר בזרים שהזדמנו לאותו השולחן. עם זאת מציינת הגמרא, שכאשר מדובר בשני אחים, אין להם לאכול יחד אפילו אם שונאים זה את זה, למרות שאין חשש שיאכלו אחד ממאכל השני, שמא אחרים יבואו להתיר גם במקרים שאין שנאה. מה דין שני מכרים ששונאים אחד את השני? נחלקו הפוסקים:

א. הטור (יו''ד פח) סבר, שגם שני מכרים השונאים זה את זה אסורים באכילה יחד. וביאר הט''ז (שם, ב), שכשם שבאחים לא חילקו בין שונאים לאוהבים, כך גם במכירים לא חילקו, ואסרו בכל עניין. ב. הים של שלמה (חולין ח, מג) חלק וכתב שדווקא אחים להם יש קשר משפחתי, שאינו תלוי באהבתם, גזרו שמא יבואו לטעות באחים שאינם שונאים. אך שני מכרים ששונאים אחד את השני, כל קשרם תלוי באהבתם, ואם הם שונאים אין משמעות לכך שמכירים. והוסיף הפרי מגדים (יו''ד פח, ב) שרק באחים שבדרך כלל אוהבים, גזרו שיש לאסור בכל אחים, ולא במקרה של מכרים, שיותר מצוי שמסתכסכים ביניהם. ובלשון הים של שלמה:

''בני אדם, כל היכא דמקפידין שרו, ולא כמו שכתב רבי יעקב בטור יו''ד סימן פ"ח: והא שאסור להעלותו על השלחן, דוקא בשני בני אדם המכירין זה את זה, ואז אסור אפי' מקפידין זה על זה. ולא נהירא, דאם כן הוי לימר לרבי יימר למבעי במכירין ומקפידים זה על זה מהו, דבהא איירי מתניתין וברייתא, אלא כל היכא שהן מקפידין לא נקרא מכירין, דמכירין משמע אוהבים, בלא הקפדה.''

שימת היכר

מה יעשו משפחה בארוחת ערב, בה חלק רוצים לאכול בשר וחלק חלב? הגמרא כותבת, שהאיסור חל רק במקרה בו מדובר ב'כעין תפיסה אחת', ובביאורה הביאו התוספות (שם, ד''ה כעין) שני אפשרויות. אפשרות ראשונה, גם אם מדובר באנשים המכירים זה את זה, אם הם שמים הפסק או תזכורת על השולחן, מותר להם לאכול יחד, שכן הוא יזכיר להם לא לאכול אחד ממאכל השני. אפשרות שניה, גם היכר לא מועיל, וכל עוד מדובר בשני אנשים שבמסעדה ייתכן והיו משלמים יחד, אין להם לאכול יחד.

להלכה פסקו השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד פח, ב) כאפשרות הראשונה בתוספות, ולכן מכרים יכולים לאכול זה בשרי וזה חלב, אם יעשו היכר או הפסק ביניהם. לכן כפי שפסק הרמ''א, לחם ממנו אוכלים, לא יכול להוות היכר מוצלח, שהרי שני הסועדים אוכלים ממנו. כמו כן, עציץ הנמצא על השולחן בדרך קבע, לא יכול להיות היכר, שכן הוא לא יזכיר מאומה. אך אכילה על מפות נפרדות, או שימת קנקן ושאר פריטים שלא נמצאים בדרך כלל על השולחן, יכולים להוות היכר.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...